זוהי מורשתו של מוחמד עלי  מאת טומי סמית' – מאמר מתורגם

הקדמת המתרגם:

הפלייר טריביון, ככל כלי תקשורת ברחבי העולם בכלל ובארה"ב בפרט,  יצא בפרויקט לזכרו של מוחמד עלי  במסגרתו הופיע גם מאמר של טומי סמית' על מורשתו של מוחמד עלי.

ניתן למצוא את המקור בכתובת:

http://www.theplayerstribune.com/tommie-smith-remembering-muhammad-ali/

אבל לפני המאמר, למי שלא יודע טומי סמית', יליד 1944, היה אלוף אולימפי באולימפיאדת מכסיקו 1968 ושיאן עולם בריצת 200 מטר.

אבל טומי סמית' היה יותר מזה. 

1968 היתה אולי שיא המאבק של השחורים לשוויון זכויות בארה"ב, וטומי סמית' הוא אחד האחראים למה שנחשב כאחת ההצהרות הפוליטיות הידועות בהיסטוריה של המשחקים האולימפיים בעת המודרנית.

ואני מצטט מויקיפדיה:

בבוקר של ה-16 באוקטובר 1968, ניצח האתלט האמריקאי טומי סמית' בריצת ה200 מטרים כשהוא קובע שיא עולם חדש, 19.83 שניות. האתלט האוסטרלי פיטר נורמן סיים שני, בזמן של 20.06 שניות, והאתלט האמריקאי ג'ון קרלוס סיים שלישי עם זמן של 20.10. בתום המירוץ, עלו השלושה על הפודיום לטקס הענקת המדליות. שני האתלטים האמריקאים קיבלו את המדליות כשהם ללא נעליים, עם גרביים שחורים לרגליהם, לציין את העוני ששרר אז בקרב הקהילה השחורה בארצות הברית. סמית' לבש צעיף שחור סביב צווארו כדי לייצג את הגאווה של הקהילה השחורה, וקרלוס לבש את האימונית שלו פתוחה להבעת הזדהות עם עובדי הצווארון כחול וענד שרשרת חרוזים עבור מי שהוא תיאר כ"אותם יחידים שעברו לינץ' או נהרגו ואיש לא התפלל עבורם, שנתלו וזופתו. היה זה עבור אלה שנזרקו מהסירה במעבר הביניים".

שני האמריקאים תכננו להביא כפפות שחורות, אך קרלוס שכח את הכפפות שלו בכפר האולימפי. האתלט האוסטרלי, נורמן, הציע שקרלוס ישתמש בכפפה השמאלית של סמית'. לפיכך בתמונה נראה קרלוס מניף את ידו השמאלית, בניגוד למנהג של הנפת אגרוף, בו מרימים את האגרוף הימני. כשהמנון ארצות הברית נוגן, הניפו סמית' וקרלוס את אגרופיהם והרכינו את הראש, מחווה שהופיעה בדף הראשון בעיתונים רבים ברחבי העולם. כשהם עזבו את הפודיום, הקהל שרק שריקות בוז. סמית' אמר מאוחר יותר ש"אם אני מנצח, אני אמריקאי, לא שחור אמריקאי. אבל אם עשיתי משהו רע, אז הם יקראו לי כושי. אנחנו שחורים, ואנחנו גאים בהיותנו שחורים. אמריקה השחורה תבין מה עשינו הלילה."

וממשיך הקטע מויקיפדיה ומספר:

נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי דאז, אוורי ברנדג', ראה בכך הפרה חמורה של כללי הוועד האולימפי, לפיהם אין לערב פוליטיקה במשחקים האולימפיים. הוא הורה להשעות את סמית' וקרלוס מנבחרת ארצות הברית ונאסרה עליהם השהות בכפר האולימפי. כאשר הקהילה האולימפית סירבה לכך, הוא איים שישעה את כל נבחרת האתלטיקה של ארצות הברית. האיום הוביל להשעיית השניים מהמשחקים.

דובר הוועד האולימפי אמר ש"זוהי הפרה מכוונת ואלימה של עקרונות היסוד של הרוח האולימפית". ברנדג', שהיה נשיא הוועד האולימפי של ארצות הברית בשנת 1936, לא הביע שום התנגדות להצדעות במועל יד שהתרחשו במהלך אולימפיאדת ברלין. הוא טען שההצדעה במועל יד, הייתה הצדעה לאומית באותה עת, ולכן מקובלת במשחקים האולימפיים, בעוד הצדעת "הכוח השחור" לא הייתה הצדעה לאומית ולכן לא מקובלת.

נכון ל-2013, באתר הרשמי של הוועד האולימפי הבינלאומי עדיין נטען כי "מעל ומעבר לזכייה במדליות, הספורטאים האמריקאים השחורים עשו לעצמם שמות על ידי אקט של מחאה גזענית".

ההשלכות על שלושת הספורטאים היו חמורות, ושוב מויקיפדיה:

סמית' וקלרוס נודו בצורה חמורה על ידי מוסדות הספורט האמריקאים והיו מושא לביקורת. מגזין טיים הציג את לוגו חמש הטבעות האולימפיות עם המילים: "כועס יותר, מרושע יותר, מכוער יותר" במקום המילים של המוטו האולימפי: "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר" כשהם חזרו לביתם, הם הפכו מטרה להתעללות והטרדה, וקיבלו איומים על חייהם ועל חיי משפחותיהם.

נורמן, שתמך במחאה של קרלוס וסמית', ננזף על ידי הוועד האולימפי של ארצו והתקשורת האוסטרלית נידתה אותו. הוא לא השתתף באולימפיאדת מינכן ב1972 למרות שסיים במקום השלישי במבחנים, מקום שמספיק כדי לקחת חלק באולימפיאדה. סמית' וקרלוס היו מנושאי הארון של נורמן בהלווייתו בשנת 2006.

הסוף, אבל, היה טוב יותר. בשנת 1999 הוכרז סמית' כספורטאי השחור של המילניום בקליפורניה, ובשנת 2008 קרלוס וסמית' זכו בפרס האומץ על שם ארתור אש על פעולתם באולימפיאדת מקסיקו.

אז אחרי ההקדמה הארוכה הזו, הנה דבריו של סמית' על מורשתו של מוחמד עלי:

כשאני חושב על מוחמד עלי, דמותו כמתאגרף אינה התמונה הראשונה העולה במוחי. מה שעולה במוחי אינו גם אחת מן התמונות המפורסמות שלו כאתלט ואדם. מה שעולה הוא משהו שונה בתכלית השינוי, כמו מתוך חלום: עלי עומד על מקפצה. הוא עומד שם לבדו, שלושים מטר מעל הברכה שמתחתיו. הוא מסתכל למטה, תוהה האם יש שם למטה מספיק מים?

כשגיליתי לפני יומיים שמוחמד עלי אושפז כתבתי לו מכתב. לא היה לי ברור אם המכתב שלי יגיע אליו בזמן. חלק ממני ידע שזה לא יקרה. שנינו בני יותר משבעים ומכירים זה את משך הרבה שנים. כל מה שרציתי הוא לדבר עם חברי הוותיק.

והבוקר אני מתאבל. כולנו מתאבלים. הקהילה שלנו מתאבלת על נפשו הכבירה של אדם. עלי היה הגיבור שלי, ואם כל אחד מהנשיאים שלנו אמור לקבל משפט בודד בהיסטוריה, הרי עלי ראוי לקבל פסקה, לפחות.

לפני יומיים, כשגיליתי שעלי אושפז, כתבתי לו מכתב.

היום כולנו לוחצים נואשות על כפתורים במחשב שלנו ומחפשים אחר סיפורים שיעזרו לנו להבין את מורשתו של עלי. אנו בוהים באותן תמונות אייקוניות גדולות מהחיים בתקווה שאם נצפה בהן מספיק זמן, אולי נוכל להשאיר עימנו, חלק מהקסם שלו, לעוד זמן קצר.

אני עצוב כל כך על כך שלא אזכה לפגוש שוב את עלי, על כך שהוא לעולם לא יפתח את המעטפה בה נמצא מכתבי אליו. לאדם הזה היתה משמעות כה רבה בעיניי.

והנה חלק ממה שכתבתי אליו:

***

מוחמד היקר

כאשר עמדתי על דוכן המנצחים במכסיקו סיטי בשנת 1968, אתה היית שם אתי.

כאשר רצתי במטרה להשיג את מדליות הזהב, רוחך היתה אז שם מנשבת ברוח.

כאשר עמלתי, משך כל חיי, לאזור כוח לדבר נגד החוליים השיטתיים שבחברה שלנו, הכוח שלך היה זה שהדהד מתוך קולי.

כאשר אמרו לי  "תפסיק לערער על הכל  " והוסיפו ואמרו: "אל תעורר צרות ", אתה היית שם, נוכח ואומר:  "תמשיך לדבר, וגם עשה זאת בקול רם יותר. "

כשרציתי לפרוש – וכולנו הרי פלירטטנו עם הרצון לעזוב בזמן זה או אחר –  פשוט חשבתי על כל אותם פעמים רבים מספור בהן היתה לך ההזדמנות לומר:  "תפסיקו עם השטויות, אני את שלי עשיתי. " אבל לך מעולם לא היו תירוצים.

עלי, אתה לימדת אותי לעמוד, תהא זו עמידה על במת המנצחים או עמידה על העקרונות שלי,  אתה הראית לי את הכוח לעמוד אפילו ובמיוחד כשזה היה לא פופולרי

***

בזמנים של אבלות קל לנו להגזים בגדולתם של גיבורינו.  אז בואו ונאמר את האמת לגבי מוחמד עלי.  רק מעטים הם האנשים בעולמנו זה שעמדו במעשיהם מאחרי מילותיהם. מוחמד עלי היה איש כזה.  הוא היה אור לעמים בסוגיות הומניות והוא התנגד למלחמות ולגזענות.  הוא פרץ ופינה את הדרך לדורות של ספורטאים. כאשר הוא דיבר –  אנשים הקשיבו, וחשוב יותר: כאשר הוא דיבר, הוא הביא לעולם קולות ורעיונות חדשים.

אז בואו ונרשה לעצמנו להתאבל, אך מיד אחר כך, בואו ונחזור לעבודה.

אני נזכר שוב באותה תמונה של עלי שבמוחי, עומד על המקפצה. המים מלמטה כהים ולא ידוע מה קורה שם מתחת לפני השטח. משך כל חייו היו למוחמד עלי האמונה ועוז הרוח לקפוץ למים. זו היא תמונתו של אדם  שלא נרתע ולא פחד.  לעלי היה אכפת מכל מה שצריך היה עוד להיעשות:  בחברה שלנו, בשיטה שלנו ובלבנו, ולכן הוא צעד את אותו צעד קדימה מן המקפצה ולא דאג מן הסכנות שאורבות שם למטה.

האיש שריחף כמו פרפר ועקץ כמו דבורה כבר אינו איתנו. אז בוא ונרשה לעצמנו להתאבל, אבל, מיד אחרי, בואו ונחזור לעבודה. כעת התפקיד לשאת את הלפיד של עלי הוא שלנו.

מי ייתן ותמצא את המקום בו תעמוד.

מי ייתן ותמצא את השיר אותו תשיר.

תרחף.

תעקוץ.  

אין זמן לבזבז.

נוח בשלום על משכבך, חבר יקר.

טומי סמית'